אתה לא מכור, גם אם אתה נופל

בתור מי שמתעסק המון עם מה שקרוי "אינטרנט פוגעני", ברור לי שאחד המאבקים הגדולים הוא בתחום ה"תודעה". כלומר- הצורך להבהיר למחנכים ולהורים את האתגרים החמורים שמציבה הרשת ולתת למשפחות או ליחידים כלים להתמודד עם הקשיים. פתרונות טכניים זה חשוב מאוד, פתרונות חינוכיים הם הכרח ואפילו פתרונות פסיכולוגיים חשובים מאוד... אבל כל אלו מתחילים ממודעות בסיסית ורצון אמיתי לעשות משהו בתחום הזה. רצון

שלא תמיד מובן מאליו, מכל מיני סיבות, מסתם עצלות ועד לאמונה חזקה (ומוטעית) בכוחו של ה"חינוך מבית" לנצח את הפיתויים. לכן, אני מוצא את עצמי פעמים רבות מרצה ומשכנע בחשיבותם של כלים שונים ובעיקר של מה שאני מכנה "תפיסה חינוכית רב שכבתית", שעניינה להבין שהאתגר של האינטרנט מכריח התמודדות רב מערכתית ורב שכבתית שנוגעת להמון נקודות ולא יכול להסתיים במין זבנג וגמרנו בשום מובן, לא בכלי חינוכי חד משמעי ואף לא בכלי חסימה שיפתור את כל הבעיות.

ואף על פי המאבק לתודעה, ואולי דווקא בגלל זה, אני חש תחושה מאוד לא נעימה מכיוון התמודדות חדש שתופס מאוד את הציבור לאחרונה. לכיוון החדש יש מספר שמות או הגדרות, אבל העיקר שבו הוא ההגדרה של הנפילות באינטרנט כ"התמכרות" והטיפול בבעיה דרך כלים של מניעת התמכרות, החל מ12 הצעדים עבור דרך רטורנו וכלה בעוד שיטות גמילה שונות. האמירה, למעשה, היא שכולם מכורים וכדי לפתור את הבעיה צריך להתייחס אליהם כאל כאלה. ישנם יותר ויותר קבוצות שמטפלות בדרך הזו ואני שומע את הכיוון ממחנכים, הורים ורבנים כמעט בכל שיחה.

אני סבור שזו טעות, חמורה, משני הצדדים של המשוואה. גם מהצד של הגדרת הנפילות וההתמודדות עם הקושי של תכנים לא צנועים כהתמכרות של ממש וגם מהצד של הגמילה, גם אם לא מדובר בשלב זה על "כפרי גמילה" או כלים כאלה, גם אם מדובר רק על "12 הצעדים". וזאת לאחר שנקדים ונאמר ברורות שבוודאי שישנם מצבים של התמכרות, מצבים פתולוגיים אמיתיים שמצריכים עזרה בסגנון הזה, אבחון נכון של פסיכולוגים והתמודדות מקצועית נפשית... למעשה, אחת המשימות של אנשי החינוך בתחום הזה היא לדעת מתי מדובר במקרה פתולוגי/ פסיכולוגי שמצריך גמילה והתמודדות של מכור. אולם מכאן ועד הפיכת הגישה ההתמכרותית ל"מטבע עובר לסוחר" יש מרחק רב מאוד. ההגדרה החינוכית של כווולם כמכורים היא בעיה גדולה שיש לה מחיר עמוק, הן מבחינה מעשית התמודדותית והן מבחינת המחיר שמשלם ה"נגמל".

היצר, המפורסם, שבו מדובר איננו משהו חיצוני לאדם, הוא חלק ממנו, מנפשו, מרצונותיו והוא פוקד פחות או יותר את כולם... מי שלא "סובל" ממנו בהחלט יכול להיות מוגדר כבעיה. ממילא, כאשר התאווה הזו יכולה למצוא "דרך" במקומות פרוצים מאין כמוהם, היא מתחילה לטמטם את החושים. זו בעיה עצומה, אולם לא מדובר במשהו חיצוני כמו אלכוהול או סמים (כמובן שגם אלו יכולים להפוך למשהו פנימי, חלק מהנפש, אולם בשלב בראשון הם פיתויים חיצוניים בלבד). זה הרבה יותר דומה לאוכל, שהוא צורך אמיתי, צורך שאי אפשר להתכחש אליו ושגם אותו ניתן להפוך להתמכרות מטורפת. אבל האם יהיה נכון להגדיר את כל הנערים והנערות הצעירים שאוכלים יותר מידי כ"מכורים" ולהתחיל להכווין אותם לתוכנית רב צעדית שכוללת בתוכה מסירה של האני לכח עליון, ויתור על הישות במובן מסויים והתוודות עמוקה שאומרת- אני מכור ולא אצא מזה לעולם? זהו הרי אחד הכללים החשובים של טיפול בהתמכרות- ההגדרה של האדם כמכור, כך שגם אם הוא לא נגע בסם במשך 10 שנים הוא יאמר שהוא "מכור נקי במשך 3560 יום" ולא אדם שיצא מזה. זה אולי חשוב ונכון למכורים אמיתיים, אבל האם אין זה מחיר כבד מידי לנער מתבגר שנופל (נניח אפילו נופל ללא הרף) בצניעות? במובן מסויים אני מסכים עם ההגדרה שהאינטרנט מציב אתגר שלא היה כדוגמתו אף פעם, אולם האם הפתרון צריך להיות גישה של "בואו ונגמול את העולם כולו כי כולם מכורים"?

אני מנוי על חלק ניכר מהפרסומים של הגופים העוסקים בזה ולעיתים קרובות אני בהחלט נחרד לקרוא את הדברים. לא רק מהעצות, שלעיתים מגיעות עד הכוונה לנטילת חומרים כימיים שונים להרגעת יצרים, אלא בעיקר מהגישה, מהאין אונים ומהאמירה ש"רק ביטול עצמי מוחלט יוביל ליכולת להתמודד". לדוגמא, באחד הפרסומים הללו הופיעה פניה לנשים שלפיה ניתן היה להבין שהיחס למכורים צריך להיות כמו למעשנים. יש כאלה שמעשנים ויש כאלה ששקועים בחטא הזה, והיחס אליהם שווה. זו בעיה.יותר מזה, דווקא העיסוק בעניין מנקודת מבט של "התמכרות" הופך את ההתמודדות לקשה אף יותר, יש כאן מעין העצמה של "האוייב", דיבורים שנשמעים כשלילת האמונה ביכולת להתמודד איתו באמת ולנצח. שהרי מה יחשוב מחנך שעבר קורס הכשרה לנגמלים וכעת מגיע לכיתה שלו ומגלה שכמעט כולם מתמודדים עם הקושי הזה ושלכולם יש קושי עצום בתחום ואפילו נפילות, האם כאשר הוא חושב על כולם כ"מכורים" הוא באמת יכול להתמודד איתם?

אין לי ספק שהפורנוגרפיה היא באמת הסם החדש, והאנושות כולה עוסקת בה באובססיביות דוחה. אולם כמו כל דבר חדש גם ל"סם" זה יש מאפיינים חדשים ולא רגילים. חלק ניכר ממנו הוא השקר, הייפוי של המציאות האפורה ודמיונות ופנטזיות שהם חלק מכל ה"משחק", ועדיין... כל אלו הן נקודות חולשה אנושית ולא חומר כימי שמשתלט על מוחו. מכיוון שהיצר הזה הינו ותמיד יהיה חלק מאיתנו, הרי שלא מדובר על אנושות מכורה, אלא על אנושות שנופלת לחטא. זה משנה את כל הגישה, ולענ"ד לאורך זמן גם נותן הרבה יותר כח להתמודד. בהחלט פעמים רבות אחרי שיחות שלי ואחרי שאני חושף את העוצמות, הכספים והפסיכולוגיה שעומדות מאחרי הרשת, יש לשומעים תחושה של חוסר אונים ושל חוסר יכולת להתמודד ותמיד חשוב לי להבהיר שמטרת השיחה היא דווקא לתת כח, לתת יכולת להתמודד ולא לשלול את היכולת הזאת. אנחנו צריכים לדעת מה קורה, צריכים לדעת כמה זה קשה ועוצמתי, ומתוך כך לפתח גישות להתמודדות נכונה ומנצחת. חוסר הצניעות הוא ניסיון עצום של דורנו, אולי באמת גדול מאי פעם ומבוסס על אמונות ותורות שלימות שעניינן לטהר את השרץ... אבל, האם יהיה נכון לומר שההתמודדות עם הניסיון הזה היא תיוגם של כל האנשים כמכורים? להכניס את כולנו לכפרי גמילה, או לקבוצות תמיכה שינצחו את הלוחמה ברחוב? האם אי פעם התמודדו כך עם יצרים וקשיי אמונה ושמירת מצוות?

ברוב רובם של המקרים האתגר הוא אכן תורני, רוחני, אמוני, טכני, חינוכי ואפילו נוגע לעומק נפשו של הדור... אולם רק במקרים מעטים הוא "פסיכולוגי". נפלנו? נתמודד וננצח. נאלמנו? נתחיל לדבר ולמצוא תשובות טובות יותר... אולם לא נהפוך את כולנו לעבדים נטולי בחירה.